בהמשך התברר שההורים של סבתא רבא שלי, רבקה, אברהם ברוך ברקוביץ (סבא של סבא שלי) ואשתו, שרה (סבתא של סבא שלי) נשלחו למחנות השמדה ב- ד' סיון תש"ד (1944), כשנה לפני סיום המלחמה. סבא שלי היה בן 64 במותו וסבתא בת 61.
עוד התברר כי האח הגדול, יצחק אלימלך, נתפס, גורש והומת 3 שנים לפניהם בשנת 1941 והיה בן 38 במותו. גם האחות הנשואה פרידה, בעלה אשר וילדתם הקטנה רחל נשלחו למחנה השמדה בשנת 1941. פרידה היתה בת 29. בעלה אשר בן 31 רחל הקטנה בת 5. אחות נוספת, גיצה, שהיתה גדולה מסבתא רבקה בשנתיים נשלחה למחנה השמדה עם ההורים בשנת 1944. גיצה היתה בת 26 במותה. יחד איתם נשלח גם האח הצעיר, זאב, שהיה צעיר בשנתיים מסבתא. זאב היה בן 22 במותו. לסבתא רבקה נודע ששתיים מאחיותיה קלרה הגדולה ממנה ב-4 שנים וגולדי הצעירה ממנה ב- 5 שנים ניצלו.
כאמור, ב"ה היתה גם שארית פליטה למשפחה. האחות הגדולה, אלטה-זלטה היתה בארץ ישראל עם 4 ילדים. זאב, צבי, יצחק הי"ד שנהרג כחיל בצה"ל לאחר קום המדינה וחנה הבת הקטנה. האחיות, קלרה והקטנה גולדי ניצלו, עלו לישראל בהמשך והקימו משפחות. סבתא רבקה עצמה זכתה לעלות לישראל לראות נכדים, נינים וב"ה ממשיכה אתנו גם בימים אלו, תודה לאל.
נחזור שוב לשנת 1945, עם סיום מלחמת העולם השניה.
אמא ואבא שלי חזרו לסיגט מטרנווה והתחתנו שם בעזרת דוד של אבא (אח של אביו, תמונתו נמצאת בידינו) שניצל גם הוא מהתופת וחזר אחרי המלחמה לסיגט. לא היתה כל סיבה להישאר במקום, בני משפחה לא חזרו. היתה במקום פעילות ציונית ולכן החלו לחשוב על עליה לארץ. ארגונים כמו "בני עקיבא" ו "המזרחי" היו פעילים במקום כמו גם אירגונים ציוניים אחרים. הפעילות עסקה באסוף שארית הפליטה והכוונתה לעליה לישראל.
מסלול העליה לארץ ישראל חייב היה לעבור דרך נמל ימי ולכן איטליה, שלה נמלי ים מרובים, היתה היעד. אבא ואמא שכבר היו נשואים יצאו מסיגט שברומניה, עברו בצ'כסלובקיה והמשיכו לגרמניה.