מוצא משפחות סבא רבה משה וסבתא רבה רבקה

הורי סבא שלי – באו מאותו אזור, אזור שנקרא מארמוראש. באותם ימים ותקופות לא הייתה ניידות נרחבת כמו בתקופתנו ובדרך כלל המשפחות נשארו באותם אזורים לאורך שנים רבות ולכן גם הוריהם וסביהם היו מאותו אזור. האזור הוא אזור הררי – שההרים בו הם חלק מהרי הקרפטים שבמזרח אירופה. באזור יש יערות רבים מאד והתעשיה העיקרית בסביבה היתה תעשיה שקשורה בעץ. אזור מארמוראש היה שייך להונגריה עד סיום מלחמת העולם הראשונה. לאחר מלחמת העולם הראשונה בשנת 1921 ובעקבות נפילתה של הממלכה האוסטרית –הונגרית חולקה מארמוראש בין רומניה לצ'כסלובקיה. האזור של העיר סיגט – מקום לידתו של סבא רבה משה הועבר לרומניה והאזור של העיירה טרנווה מקום לידתה של סבתא רבה רבקה הועבר לצ'כסלובקיה. עם סיום מלחמת העולם השניה בשנת 1945 עבר החלק שהיה שייך לצ'כסלובקיה לידי אוקראינה שהיתה חלק מרוסיה.

בכל אזור מארמוראש היו כ- 160 ישובים שבהם היו קהילות יהודיות מפותחות ומאורגנות. האוכלוסיה היהודית מנתה קרוב ל-20% מכלל התושבים ואולם בסיגט שהיתה עיר מרכזית היו בשנת 1941 - ערב השואה כ-10,000 נפש שהיו כ - %30 מכלל תושבי העיר. רוב האוכלוסיה היהודית היתה חסידית, עניה ומסתפקת במועט.

השלטון הרומני ששלט באזור סיגט (מקומו של סבא משה) היה אנטישמי ובתחילת שנות ה – 40 החלו להציק, להכות ולפגוע ביהודים עוד לפני בואם של הגרמנים הנאצים. האזור של טרנווה (מקומה של סבתא רבקה) שהיה תחת השלטון הצ'כי היה נוח יותר ליהודים שחיו במקום.

בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה (בסביבות 1920) החלו לפעול באזור "הכשרות", תנועות ציוניות שונות במטרה להכשיר את הנוער לעבודת כפיים, חקלאות ועליה לארץ. בין התנועות הציוניות היתה גם "המזרחי" – ו"בני עקיבא". בהשפעת אירגונים אלו עלתה לארץ אלטה–זלטה אחותה הגדולה של סבתא רבקה (ברשותכם- בפרק זה אקרא לה סבתא רבקה ולא בתא רבה כנ"ל גם לסבא משה). אחות זו היתה גדולה מסבתא בכ- 15 שנה לפחות. סבתא מספרת על החתונה שעשו לאחות הגדולה – בבית הקטן בן 2 החדרים שבו גרו. את החדר שבו היתה החנות פינו ואת שלושת הילדים הקטנים – וסבתא ביניהם העלו לשכב בעליית הגג. סבתא רבקה זוכרת כיצד הציצו משם על החתונה.

אחות זו, אלטה-זלטה, ובעלה (שמואל דוד פרוימוביץ) עלו לארץ בשנת 1933, חיו בפתח תקוה, זכו לגדל 4 ילדים ואחרי כ-14 שנה בארץ, אלטה-זלטה נפטרה ממחלה.

משפחת אביו של סבי- סבא משה

סבא משה (סבא רבה שלי) נולד ב- קיץ 1923. זהו התאריך הנכון אף כי בחלק מהתעודות כתוב שנולד ב- 1919. הדבר הוא תוצאה של שינוי שנעשה בעת הבריחה והעליה לארץ כשהיה חשוב לסבא להציג עצמו כמבוגר יותר ולכן הוסיף לעצמו 4 שנים.

ההורים של סבא רבה משה: יעקב (על שמו סבא שלי נקרא) ואשתו (סבתא של סבא שלי)– אסתר מרים – על שמה נקראת מירי – דודתי, גרו בעיר סיגט, עיר שערב מלחמת העולם השניה חיו בה כאמור כ- 10,000 יהודים שהיו כ- 30% מכלל תושבי העיר. העיר סיגט היתה בירת האזור, אזור שהיו בו עיירות וכפרים יהודיים רבים. כיום האזור שייך לרומניה. השפות במקום היו בעיקר הונגרית והיהודים דברו בעיקר יידיש.

להורים של סבא משה – יעקב ואסתר מרים (ששם נעוריה היה מוסקל) היו 7 בנים ואחרי שבעת הבנים נולדו למשפחה תאומות – בנות. אחת מהתאומות נפטרה בקטנותה והאחות הקטנה שנותרה - בת הזקונים למשפחה עם 7 בנים - נקראה גיטלה. אבי המשפחה – סבא של סבא שלי – יעקב עבד בסנדלרות.

סבא משה ז"ל למד בסיגט מגיל 7 עד 11 בבית ספר יסודי אח"כ המשיך בבית ספר תיכון ומגיל 15 בערך עבר ללמוד בישיבה שהיתה בעיירה סמוכה – וישווה. העיירה היתה מרוחקת מסיגט כ- 60 ק"מ (דרום מזרח) ובה הייתה ישיבה חסידית מפורסמת שהשתייכה לחסידות ויז'ניץ, עם שושלת רבנים מפורסמת (הגר) – שושלת שמתפקדת גם בימינו ושכיום מרכזה בבני ברק. אבא למד בישיבה 5 שנים עד גיל 20 בערך.

יש ספר מענין שנכתב ע"י הסופר הידוע - אלי ויזל חתן פרס נובל. הספר הוא ספר זכרונות ילדות של אלי ויזל שהוא יליד סיגט –אלי ויזל צעיר מסבא בכ- 5 שנים ולמד גם הוא באותה ישיבה. סבא משה הכיר אותו בילדותו ובצעירותו ובשל כך השתדל מאד לקנות את הספר שנמצא כעת אצלנו. הספר נקרא "כל הנחלים הולכים אל הים"

בקיץ 1940 כשסבא משה היה בערך בן 17 עבר האזור לשלטון ההונגרי ששיתף פעולה עם הנאצים והחלו התנכלויות ליהודים. בשנת 1942 החלו השלטונות ההונגרים לגרש למחנות השמדה יהודים שלא היתה להם "אזרחות מסודרת". לרוב היהודים לא היתה אזרחות מסודרת בעיקר משום שהאזור עבר מידי פעם ממדינה למדינה ובכדי לקבל אזרחות היה על היהודים למלא אחר דרישות אזרחיות כמו למודים בבתי ספר בפיקוח ממשלתי, דרישות אותם סרבו למלא. עם המעבר לשלטון ההונגרי החלו לשלוח יהודים למחנות עבודה בכפיה.

המצב הוחמר כשהצבא הגרמני, תוך כדי לחימה בצבא הרוסי במזרח השתלט על הונגריה באמצע חודש מרץ 1944. אלי ויזל כותב בספרו כי למרות העובדה שהגרמנים באותה תקופה היו בעיצומה של השמדת יהודים, מאורגנת ושיטתית, יהודי סיגט, לא ידעו דבר על הנעשה.

אלי ויזל כותב "כולם הסכימו שהכיבוש הגרמני יהיה רע ליהודים אבל הדמיון שלנו לא הרחיק מעבר לכך. סוף סוף הצבא האדום (הרוסי) היה קרוב כל כך, רק מעבר להרים ... אף אדם בסיגט לא שיער שגורלנו כבר נחתם. בברלין גזרו עלינו מוות אבל אנחנו לא ידענו ... גורלו של הרייך השלישי (המשטר בגרמניה) כבר נחרץ והגרמנים עצמם ידעו זאת ... בעלות הברית עלו על חופי איטליה ... הצבא האדום המתקדם היה קרוב מאד ... ואף על פי כן לשילוחם של יהודי הונגריה למחנות ההשמדה ניתנה עדיפות על פני שיירות צבאיות. היטלר היה נחוש בדעתו לקיים את הבטחתו לעמו. עד היום האחרון, בנשקו האחרון, יכה ללא רחם את היהודים האחרונים ששרדו בממלכתו. ... יהודי סיגט לא ידעו על "הפתרון הסופי" בוושינגטון ידעו זאת גם בלונדון ... אבל אנחנו בעירנו הקטנה לא ידענו ... העולם החופשי לרבות מנהיגים יהודים באמריקה ובארץ ישראל ידעו מ- 1942 אבל אנחנו לא ידענו שום דבר. מדוע לא הזהירו אותנו ... אילו אמרו לנו מה קורה באושויץ רבים מיהודי סיגט היו בוחרים לרדת למחתרת וכך היו יכולים להינצל"

כשבועיים לאחר הגעתם של הגרמנים, ב- ט' ניסן תש"ד (2.4.1944) נשלח סבא משה למחנה עבודה בהיותו כבן 20 וחצי. הגרמנים השתמשו בעובדים יהודיים לעבודות המסוכנות וההכרחיות וסבא רבה שלי נלקח למחנה עבודה בו עסקו בסילוק ופינוי אזורים מפצצות שהוטלו תוך כדי המלחמה. העבודה היתה מסוכנת והתנאים היו קשים ביותר. רבים מתו מרעב, מקור, ממכות שקיבלו, רבים נורו או נשרפו חיים. סבא משה זכה ושרד.

סבא משה סיפר וכתב כי כשהצבא הרוסי היה ק"מ ספורים ממחנה העבודה, קבוצה של 22 בחורים והוא ביניהם ברחו והסתתרו בעלית גג אצל איכרים רומנים. הם נקלעו בין הצבאות והיתה סכנה לפגיעה משני הצדדים. היום הקשה ביותר "היום שלא אשכח אותו לעולם" (כך כותב סבא משה 50 שנה מאוחר יותר) היה ביום שהרוסים הגיעו למקום. הסכנה הגדולה הייתה מהרוסים שיכולים היו להתייחס לקבוצה כאל מסייעים לגרמנים ולהרגם בשל כך. תודה לאל סבא שרד. מכל המשפחה שרדו שלושת הבנים הגדולים – סבא משה ושני אחיו הגדולים ממנו – סבא משה היה בן 21 ושלושה חודשים כששוחרר ע"י הרוסים.

בניסן תש"ד - אפריל 1944, בעקבות כניסת הצבא הגרמני להונגריה, מיד לאחר לקיחתו של סבא למחנה עבודה הוקם בסיגט גטו אליו רוכזו שארית יהודי סיגט והסביבה. יהודי סיגט שנותרו "זכו" לעוד כ- 6 שבועות של חיים . יהודי סיגט הועברו למחנה ההשמדה אושויץ בארבעה משלוחים שבוצעו בין ה-16 ל-22 במאי 1944.

הוריו של סבא משה – יעקב ויג וסבתא שלי – אסתר מרים – הומתו באושויץ. (על פי רישומים שאביו של סבי הכין ושלח ל"יד ושם") סבתא – בכ"ז אייר תש"ד וסבא כמה חודשים אח"כ. (יש תעוד רשמי ומסודר המפרט משלוחים של יהודים מסיגט לאושויץ והתואם את התאריך שאבא משה כתב)

ברכבות שעברו דרך תחנת "קושיצה" ובתחנה, נרשמו נתונים על מספר הנוסעים והמקום ממנו הובאו.להלן פרוט המשלוחים מסיגט לאושויץ. ביום 16 במאי 3007 יהודים שהובאו מסיגטו מרמאציי / Sighetu Marma?iei.

ביום 18 במאי 3248 יהודים שהובאו מסיגטו מרמאציי / Sighetu Marma?iei.

ביום 20 במאי 3104 יהודים שהובאו מסיגטו מרמאציי / Sighetu Marma?iei.

ביום 22 במאי 3490 יהודים שהובאו מסיגטו מרמאציי / Sighetu Marma?iei.

המשפחה שלנו היתה כנראה במשלוח השני – ביום חמישי כ"ה אייר תש"ד (18.5.1944). הדבר תואם את תאריך המיתה הרשום שמצא סבי (אביו של אימי) אצל אביו ז"ל. סבא יעקב היה בן 50 במותו. וסבתא אסתר מרים הייתה בת 48.

שאר בני המשפחה שנספו הם:

אחים של אבא – שלום שהיה בן 19 במותו.(מתנאל שלום אחיין של סבי נקרא על שמו)

אלתר יאיר שהיה בן 17 במותו. (דודי יאיר נקרא על שמו)

ישראל שהיה בן 15 במותו.

שבתאי שהיה בן 13 במותו.

והאחות הקטנה גיטלה שהיתה בת 7 במותה.

סבא משה ז"ל – מסר ל"יד ושם" בדפי הנצחה פרטים גם על סבא שלו – סבא רבה של סבא שלי. שמו היה שלמה, נולד בשנת 1870 בעיירה סמוכה לסיגט (אפשה). מענין שבחיפוש אחר העיירה, תולדותיה וקורותיה מצאתי שהיו רבים בשם ויג באותה עיירה, בתפקידים שונים, גם מנכבדי הקהילה. מכיון שהשם ויג איננו שם נפוץ בדרך כלל ומופיע באותה עיירה בהרחבה, אין לי ספק שמדובר במוצא משפחתו של אבא, משה.

סבא משה ז"ל כותב בדף העדות כי סבא שלו – שלמה ויג גורש לאזור קמיניץ– פודולסק (אוקראינה) ושם הומת בשנת 1941 ב"בורות מוות" בהיותו בן 71.

כאמור- סבא משה – שוחרר ע"י הרוסים שכבשו את אזור מארמוראש. אולם המלחמה עדיין לא הסתיימה באזורים אחרים ונמשכה בהונגריה למשל (שם היתה סבתא רבה שלי רבקה) עוד כחצי שנה. סבא משה, חזר לבית ההורים כ-7 חודשים לאחר שנלקח למחנה עבודה, בתקוה למצוא מישהו מבני המשפחה אבל לא מצא במקום איש. זמן קצר כל כך עבר והעולם התהפך. הבית היה פתוח, ריק, לא היתה ידיעה על אף אחד מבני המשפחה לבד משמועות על גורלם המר של ההורים והילדים הצעירים ממנו.

סבא רבה שלי נשאר במקום בתקווה שמישהוא מבני המשפחה יחזור, התקווה נכזבה - אף אחד לא חזר. מאוחר יותר – נודע לסבא ששני אחיו הגדולים – גדעון הבכור וחיים זאב הבן השני ברחו לצד הרוסי וכנראה ניצלו, עובדה שהתבררה בהמשך כנכונה כשאחד האחים – חיים זאב אכן חזר לסיגט.

שני אחיו של סבא, גדעון הבכור וחיים זאב השני עלו לארץ. גדעון עלה מרוסיה ב – 1973, חי עם משפחתו בהוד השרון. היתה לו חנות נעליים. גדעון נפטר לפני שנים ספורות. לגדעון בן בארץ ששמו כשם הסבא, יעקב ויג. בנוסף יש לו בת ששמה כשם הסבתא מרים. מרים חיה בארה"ב.

האח השני, חיים זאב עלה לארץ עוד לפני גדעון. חיים חי בבני ברק. נפטר לפני כ – 10 שנים. לחיים 3 בנות אחת מהן (יענטה) נישאה לאדמו"ר וחיה בארה"ב. שתי הבנות האחרות בארץ. (אסתר-מרים וברכה)

נשוב לסבא, בסיום מלחמת העולם השניה. סבא – משה נשאר בסיגט, המלחמה באזורים אחרים עדיין לא הסתיימה ולכן המשיך להמתין לבני משפחה שאולי ישובו. סבא משה, סבא רבה שלי - גר עם 2 חברים שגם הם ניצלו וחזרו לסיגט. כעבור כחצי שנה הגיעה לסיגט אמה של סבי, סבתא רבה שלי – רבקה לאחר שחרורה, כשהיא בדרכה למקום מגורי משפחתה בטרנווה. סבתא רבקה הגיעה יחד עם חברה שלה שהיתה בת העיר סיגט. סבתא נשארה לזמן מסוים בסיגט בכדי להמשיך משם לעיירת הולדתה טרנווה. סבא וסבתא נפגשו והתארסו בסיגט כעבור זמן

משפחת אמה של סבי- סבתא רבקה

נעבור למשפחה של אמא של סבא שלי – (סבתא רבקה, סבתא רבה שלי, אקרא לה בקיצור סבתא רבקה.)
ההורים של סבתא רבקה - סבא של סבא שלי - אברהם ברוך ברקוביץ - וסבתא של סבא שלי – שרה ברקוביץ (ששם נעוריה היה קסט), גרו בעיירה קטנה שנקראה - טרנווה. עיירה, שערב מלחמת העולם השניה היו בה כ-4500 תושבים מהם כ-900 יהודים (20%), באזור קרפטרוסיה - שבצ'כיה, אזור שנקרא מארמוראש.
האזור של סיגט - טרנווה (מארמוראש) הוא אזור שנמצא בין המדינות צ'כיה - רומניה - הונגריה ואוקראינה והמרחק בין סיגט לטרנווה הוא כ- 30 ק"מ.
להורים של סבתא רבקה- אברהם ברוך ברקוביץ - (בנו של יצחק אח של סבי, אבישי ברוך נקרא על שמו) ושרה ברקוביץ היו 9 ילדים. הם גרו בבית קטן שבו מטבח ושני חדרים כשבחדר אחד היתה להם מכולת קטנה שבה מכרו לאיכרים (הגויים) שבסביבה, מצרכים שונים כמו שמן, נפט, קמח ועוד. האיכרים, הגויים נהגו לשלם במצרכים שגדלו בשדותיהם כמו תפוחי אדמה, תפוחי עץ, שעועית, גזר וירקות ובאופן זה סבא וסבתא הצליחו להתפרנס בקושי. בנוסף למכירת המצרכים במכולת ההורים ידעו לתפור (סבתא אומרת שאבא שלה היה "תפרן") ולכן נהגו גם לתפור בגדים לאיכרים.
חשוב לציין כי סבא של סבתא רבקה, היה הרב חיים ישראל ברקוביץ בן הכפר נסרניצה (באזור) "תלמיד חכם ידוע בכל הסביבה,מורה הוראה שעמד בראש ישיבה קטנה במקום בה למדו תלמידים גם מכפרי הסביבה ... לאחר פטירתו בסוף שנות השלושים מילא את מקומו בנו ר' גדליה ברקוביץ" (ספר מארמארוש)
כאמור - במשפחה של סבתא רבקה היו 9 ילדים. סבתא היתה השביעית. הגדולה משלושת הילדים הקטנים במשפחה.
הבכור - יצחק אלימלך – יליד 1903, היה גדול מסבתא ב-17 שנה. למד בישיבה, נתפס והומת ע"י הנאצים
בקאמיניץ-פודולסק בשלבים הראשונים של השואה 1941 בהיותו בן 38, אח של סבי, יצחק, נקרא על שמו.
הבת השניה - אלטה זלטה - הייתה גדולה מסבתא ב- 15 שנה. התחתנה ועלתה לארץ ישראל בשנת 1933
ילדה 4 ילדים, נפטרה בארץ אחרי כ- 13 שנה ובעלה, שמואל דוד פרוימוביץ שגר בפתח תקווה השתדל לעזור להורי כשעלו לארץ.
הבת השלישית - פרידה - הייתה גדולה מסבתא ב- 8 שנה, פרידה היתה נשואה. בשנת 1941 בהיותה בת 29,
היא, בעלה אשר בן ה- 31 וילדתה בת ה- 5, הומתו ע"י הנאצים בקאמיניץ-פודולסק.
הבן הרביעי – אשר - נפטר ממחלה בערך בגיל 16 לפני השואה.
הבת החמישית - קלרה – ניצלה, זכתה להקים משפחה (אמא של שרה סבו) ולעלות לארץ. קלרה נפטרה לפני
כ- 5 שנים בבני ברק.
הבת השישית - גיצה - הייתה גדולה מסבתא - רבקה בשנתיים, הומתה באושויץ בהיותה בת 26 בשנת 1944.
הבת השביעית - סבתא רבה שלי - סבתא רבקה שנולדה בשנת 1920 עליה נספר בהמשך.
הבן השמיני - זאב – קטן מסבתא רבקה בשנתיים, הומת באושויץ בהיותו בן 22 בשנת 1944.
הבת התשיעית - הקטנה - גולדי – ניצלה, זכתה להקים משפחה ולעלות לארץ. משפחתה גרה בפתח תקוה.
גולדי היתה מאד אהובה על סבי וסיפר שבמשך שנים כילד קטן הייה מבלה מידי חופש גדול אצלה בבית, בפתח תקוה
עם שני בניה ברוך ודורון. גולדי נפטרה בפתח תקוה לפני שנים רבות

טרנווה בתקופת השואה

במהלך המלחמה בימי "בין המצרים" בקיץ תש"א (1941) החלו הגרמנים לאסוף יהודים ולגרשם למקומות שונים, בדרך כלל מקומות משם לא היתה חזרה. היהודים ישבו בטרנווה שנים רבות ופתאום החלו לדרוש מהם תעודות אזרחות הונגריות כתנאי להמשך שהייתם במקום. לרובם לא היו תעודות אזרחות וזו היתה סיבה לגרוש למחנות המוות. באותה תקופה - בקיץ 1941 גורשו כמחצית מיהודי טרנווה (כ- 80 משפחות).
כך נלקח תחילה האח הגדול יצחק אלימלך בשנת 1941. הוא הועבר לאזור קמיניץ-פודולסק והומת שם בירי.
באחד הימים סבתא של סבא שלי ובתה הקטנה – גולדי הלכו לבקר את הבת הנשואה פרידה שגרה באותה עיירה עם בעלה ובתם הקטנה.תוך כדי הביקור הגיעו חיילים ושוטרים לבדיקת תעודות ואסוף יהודים שאין להם תעודות מסודרות. כשדפקו בדלת - הסבתא והבת גולדי הספיקו להסתתר בעלית הגג והבת הנשואה, פרידה, בעלה אשר ובתם הקטנה רחל (בת ה-5) נלקחו, גורשו ושוב לא חזרו לעולם. הסבתא ובתה גולדה ניצלו בנתיים.
כמו האח הגדול – יצחק אלימלך, גם האחות פרידה, בעלה אשר ובתם הובלו לאזור קמיניץ-פודולסק, (מקום סמוך לטרנווה) שם הומתו בירי.
החיפושים והבדיקות נמשכו והילדים הגדולים השתדלו לברוח ולא להיות בבית בעת הבדיקות. באחד החיפושים של השוטרים בבית הם הודיעו שבפעם הבאה כשיבואו יקחו את מי שימצאו. ההורים נבהלו והחליטו להבריח את בתם רבקה להונגריה – לבודפשט. החיפוש היה ביום חמישי. ביום ראשון שלאחריו - תוך יומיים - סבתא נסעה לבדה למדינה אחרת - להונגריה, לעיר הבירה בהונגריה – בודפשט. כמעט בלי כסף, ללא מטרה ברורה. העיקר היה להגיע לבודפשט שם היהודים עדיין חיו "חיים סבירים".
סבתא היתה בת 20 בערך כשברחה. היא מספרת שפעם ראשונה בחיים עשו לה יום הולדת בבודפשט - יום הולדת 20 אצל חברים. אצלם בבית כמו אצל שאר היהודים באותו זמן לא התעסקו או חגגו ימי הולדת לבד מבר ובת מצוה שגם זה היה מצומצם מאד.
חשוב לדעת כי בשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה, היה מצבם של יהודי הונגריה טוב ממצבם של היהודים בשטחי הכיבוש הגרמני. אמנם זכויותיהם נשללו, אך חייהם לא היו בסכנה, ולכן היו רבים שניסו לברוח להונגריה ובמיוחד לבודפשט שהיתה עיר גדולה, בתקווה להינצל שם.
מנגד, בבודפשט, השלטונות המקומיים שידעו שהעיר משמשת מקום מקלט ליהודים רבים ממקומות ומדינות אחרות, החמירו את הבדיקות ואת החיפושים והשתדלו לתפוס את ה"זרים" ולמסרם לגרמנים שהעבירו אותם בדרך כלל ל"תחנה סופית" אושויץ.
הונגריה נכבשה ע"י הנאצים בשנת 1944 וזו היתה תחילתה של התקופה הנוראה ביותר בתולדות יהדות הונגריה. מיד לאחר הכיבוש הגרמני סומנו היהודים בטלאי צהוב, רכושם הוחרם, וננקטו צעדים להפרדתם מן האוכלוסייה הכללית לשם השמדתם. עד לאמצע חודש מאי 1944 רוכזו כחצי מיליון מיהודי הונגריה בגטאות. ריכוזם של יהודי בודפשט נדחה לשלב האחרון. פעולות אלו נוהלו על ידי אדולף אייכמן. ב-15 במאי החל שילוחם של יהודי הונגריה לאושויץ. התקדמותו של הצבא האדום אל עבר גבולות הונגריה הביאה את הגרמנים להאיץ את השמדת היהודים בכל השטחים שעוד נותרו בידם. בתוך שבועות ספורים בלבד גורשו לאושויץ כ־450,000 יהודים. עם סיום המשלוחים, ביולי 1944, לא היו עוד יהודים בהונגריה מלבד בבודפשט

סבתא רבקה בבודפשט

סבתא קיבלה כתובת של בחורה בת טרנווה שהתחתנה וגרה בבודפשט ואליה היא הגיעה. אותה בחורה כמובן שאירחה אותה בימים הראשונים ועזרה לה לחפש עבודה. לסבתא שבאה מבית שעסקו בו בתפירת בגדים היה ידע מסוים בתפירה, היה להם בבית בטרנווה מכונת תפירה וגם זה עזר לה ואכן היא מצאה עבודה ובהמשך מקום לינה. סבתא רבקה עבדה תחילה בחנות למכירת לבנים, אח"כ בחנות לכובעים. באותה תקופה היהודים בבודפשט סבלו מרדיפות והצקות ואולם ניתן היה להתקיים. המשטרה ערכה חיפושים ובדיקות לעיתים קרובות ומי שנתפס ללא תעודות ראויות גורש בדרך כלל למחנות המוות בפולין. סבתא שלא היתה באמת תושבת בודפשט היתה בסכנת גרוש תמידית.
סבתא מספרת שהצליחה פעם אחת לחזור לעיר הולדתה לטרנווה לביקור קצר, שם פגשה את ההורים וחלק מבני המשפחה שהיו עדיין בבית ובעיקר בחיים.
באחד הימים היא השאירה את התעודות בבית בכדי שבעלת הבית אצלה גרה תלך עם התעודות ותקבל אוכל עבורה. הזמן היה זמן מלחמה ואי אפשר היה להשיג אוכל ללא תעודות ולכן בעלת הבית היתה צריכה את התעודות. דווקא באותו יום היה חיפוש באחד האוטובוסים שבו סבתא היתה ומשנתפסה ללא תעודות, הורדה והועברה לתחנת המשטרה לפני משלוח למקום שלא חוזרים ממנו, לאחד ממחנות המוות.
בתחנת המשטרה לא היתה כמובן כל אפשרות לסיפורים או תירוצים והסוף המר נראה קרוב. והנה, אחרי מספר שעות של המתנה בחדר עם עוד עשרות מועמדים לגירוש ניכנס שוטר וקרא בשמה. היא במובן מאד נבהלה והלכה איתו ואולם התברר שהכל לטובה. באותו יום, לאחר סיום העבודה, בשעות הערב, סבתא היתה אמורה להשתתף בקורס עזרה ראשונה בשכונת מגוריה, כשהחל הקורס וראו שהיא איננה שאל אחד המשתתפים איך היא נראית וכשתיארו אותה סיפר אחד הבחורים שהוא היה באוטובוס וראה שהורידו אותה כי לא היו לה תעודות. מכיוון שכל המשתתפים בקורס הכירו אותה וידעו שיש לה תעודות אחד הבחורים הלך לבעלת הבית שלה, מצא אצלה את התעודות, רץ עם התעודות למשטרה וכך הציל אותה.
לאחר אותו ארוע מפחיד ומכיון שגברו החיפושים אחר יהודים זרים כמו סבתא שלא היתה באמת מבני הונגריה, אחד החברים שיכנע את סבתא להתחזות לנוצריה. לשם כך היה עליה לעבור לחלק אחר של העיר בכדי לצמצם את הסיכוי להיפגש עם אנשים שמכירים אותה מחייה עד אותה תקופה ולהתחיל חיים חדשים כנוצריה. היה זה לאחר כשנתיים בבודפשט כיהודיה. אותו בחור השיג לסבתא בשלב ראשון תעודת זהות מזויפת ואמור היה להביא לסבתא ימים ספורים אח"כ תלושים באמצעותם ניתן היה לקבל אוכל. אותו בחור לא הופיע שוב, הוא נעלם וכנראה נתפס. סבתא נשארה ללא אישורים למזון, מצב שהקשה עליה מאד כי לא היתה יכולה לקבל אוכל והעובדה שאין לה תעודות לחלוקת מזון החשידה אותה. בכל זאת סבתא החליטה להעלם.
שמה החדש היה – רוזיליה בולוק. (דומה מעט לרוזי – רבקה ברקוביץ – ראשי תיבות זהים) תאריך הלידה, יום וחודש נשארו ואולם על פי התעודות החדשות היא הפכה להיות צעירה בשנתיים.
הגברת הצעירה – רוזיליה בולוק – יצאה לדרך. היא נעלמה יום אחד מהשכונה בה גרה ומהמפעל בו עבדה. עברה לקצה אחר של העיר והחלה הכל מחדש. לבושה כנוצריה. ענודה בצלב על שרשרת מציגה עצמה כפליטה מרומניה בת כ- 19 שביתה הופצץ ושנאלצה לברוח מאימת הקרבות וגורל הוריה ומשפחתה לא ידוע.

סרטון תמונות וקצת מסמכים

סבתא רבקה כנוצריה

סבתא מספרת שהקשיים היו עצומים. ראשית, הפחד התמידי מבדיקות שהיו מתקיימות לעיתים קרובות בשל ימי המלחמה. לסבתא היו תעודות מזויפות, על פי התעודות שבידיה היא היתה בחורה מרומניה ואולם היא לא דיברה מילה ברומנית ולכן היתה בפחד תמידי שמא תיתפס. בנוסף היה ענין האוכל. הרי לא היו לה תלושי מזון ולכן היתה רעבה תמיד. אפשר היה לקנות אוכל, שהיה כמובן יקר מאד אך כאן היה קושי נוסף, היו לה רגשי האשמה התמידיים על כך שהיא כנערה יהודיה מבית דתי חסידי נאלצת לאכול אוכל שאינו כשר. אכן זמן רב עבר עד שהייתה מסוגלת להכניס לפיה אוכל שאינו כשר.
ואולם - יותר מהכל סבלה מהבדידות. מהמצב בו היתה לבדה ללא נפש בעולם עימה תוכל לחלוק את סודה, קשייה ולבטיה.
סבתא מצאה עבודה בבית חרושת לסריגה בבודפשט ומגורים אצל אשה בודדה שהיתה נאצית ושונאת יהודים. סבתא פחדה ממנה מאד משום שאותה בעלת בית היתה אומרת שיש לסבתא "פנים של יהודים". בכדי "לקנות" את ליבה של בעלת הבית ו"לשחד" אותה, סבתא היתה מביאה מבית החרושת בגדים שונים עבורה. בעלת הבית נהגה לקחת את סבתא בימי ראשון ללכת עימה לכנסיה, ובשביל יהודי ממשפחה כמו של סבתא, להיכנס לכנסיה היה הדבר הגרוע ביותר בעולם.
משלא יכולה היתה לסרב והלכה איתה לכנסיה היא כמובן לא ידעה כיצד מתנהגים ומה מתפללים. סבתא מספרת שהיא פזלה לצדדים לראות כיצד נוהגים האחרים מסביב וכשהיתה צריכה לכרוע ברך בתפילה, התפללה לקב"ה שיפיל פצצה על הכנסיה ובכך יגמרו יסוריה.
(לפני 12 שנים סבתא רחל ואני ביקרנו בבודפשט. הלכנו לכתובת שקיבלנו מסבתא ומצאנו את הבית בו גרה. בקצה הרחוב נמצאת כנסיה שפעמוניה הדהדו בשעה שהיינו שם וכך עלו בזכרונינו הסיפורים של סבתא על התקופה)
סבתא המשיכה לעבוד בבית חרושת לסריגה. יש לנו תמונות מסבתא באותה תקופה (עם צלב) ועם החברים מבית החרושת. כמובן שהיו אלה חברים וחברות נוצרים.
סבתא חששה להסתובב יותר מדי ברחוב ולהיות כל הזמן בסכנה שתיפגש עם מי שמכיר אותה כיהודיה, או שתיקלע לבדיקות של התעודות שהיו מזויפות או שתידרש לדבר ברומנית שהיא על פי התעודות "שפת הולדתה" ולכן נהגה להביא מבית החרושת עבודה הביתה כך שהיא עבדה בבית, אחרי שעות העבודה. הרויחה מעט יותר. יכולה היתה לקנות מעט אוכל, לשלם מעט יותר לבעלת הבית "המסוכנת" וכך לעבור בשלום את התקופה הקשה.
כעבור זמן נוצרו באופן טבעי הכרויות עם השכנים וכך שכנה שהיתה חברה של בעלת הבית החלה להתעניין ולהתחבר אל "רוזיליה בולוק" הצעירה. השכנה ראתה שהיא חרוצה, מרבה לעבוד, עובדת גם בבית אחרי שעות העבודה, מרויחה, שקטה ולא מתרוצצת ברחובות או בבילויים שונים כמו צעירות בנות גילה, ממש "שידוך אידיאלי" ולכן הביאה את בנה שיכיר את סבתא. הם אכן הכירו, סבתא הוזמנה פעמים רבות לביתם. גם בחגים (חגי הנוצרים) והבן שהיה בחור טוב החל לדבר על חתונה. סבתא הצליחה לדחות את הענין ולהתחמק כי אמרה
שהיא לא יודעת מה עלה בגורל הוריה ומשפחתה במלחמה והיא חייבת להמתין עד לסיום המלחמה בכדי לברר את גורל יקיריה. בליבה פנימה חששה שמא המלחמה תימשך זמן רב והיא תאלץ בסופו של דבר להתחתן עם גוי.
ושוב - הקושי הגדול לדבריה היה בעובדה שהיתה בודדה, לא היה לה עם מי להתייעץ, עם מי לדבר וכך, לחיות
כל הזמן במתח ובסכנת גילוי ותפיסה כשלא ידוע כמה זמן ימשך מצב זה.
חשוב לדעת כי המלחמה, מלחמת העולם, פגעה גם בהרבה מאד גויים ולא רק ביהודים. ההבדל היה בכך שגויים נהרגו במלחמה כפי שנפגעים ונהרגים בכל המלחמות ואילו היהודים שלא היו צד במלחמה שהיתה בין מדינות ומשטרים שונים הושמדו בכוונה ובאופן מתוכנן ע"י כל הצדדים (כמעט). דאגתה של "רוזיליה בולוק הרומניה" לבני משפחתה ורצונה להמתין לסיום המלחמה בכדי לברר את גורלם היה נראה סביר והגיוני.