יום ראשון, 1 במאי 2011

השחרור!

עד חודש מרץ 1944 היה בהונגריה ובבודפשט שלטון הונגרי ששיתף פעולה עם הגרמנים ולכן מצבם של היהודים היה קשה אך לא עד כדי סכנת השמדה ישירה ומיידית. המציאות השתנתה במרץ 1944. הגרמנים נכנסו למדינה, כבשו את הונגריה ובודפשט והחלו לרכז את היהודים ולהעבירם להשמדה באושויץ. פעולות אלו נוהלו על ידי אדולף אייכמן. הגרמנים השתדלו להאיץ את השמדת היהודים בכל השטחים שעוד נותרו בידם. בתוך שבועות ספורים בלבד גורשו לאושויץ כ–450,000 יהודים. כעבור כ-4 חודשים לא היו עוד יהודים בהונגריה מחוץ לבודפשט. הטיפול היהודי בודפשט נדחה לשלב האחרון.
הצבא הרוסי המשיך להדוף את הגרמנים ממזרח והתקדם לעבר בודפשט. ביום 13.2.45 כבש הצבא הרוסי את כל בודפשט, וביום 4.4.45 שוחררה הונגריה כולה ע"י הרוסים מידי הנאצים.
עם סיום המלחמה בהונגריה באפריל 1945, סבתא רבקה היתה בת 25. בסיום המלחמה החלו לפעול אירגונים יהודיים שונים שמטרתם היתה איסוף שרידי הפליטה בבודפשט. פורסמו קריאות לכל מי שניצל לצאת ממחבואו ולהופיע. סבתא פנתה לאותם אירגונים לעזרה ולדבריה "קיבלו אותה". רבקה – רוזי ברקוביץ – יכולה היתה לחזור לעולם. סבתא גילתה לשכנים שהיא יהודיה ושההתחזות לנוצריה היתה בכדי להינצל. סבתא מספרת שביקשה סליחה מהאמא של הבחור שהתיחסה אליה מאד יפה, האמא חיבקה אותה, נישקה אותה והביעה פליאה על ה"הצגה הטובה" כדבריה שעשתה. סבתא, ביקשה סליחה גם מהבחור, נפרדה מהם כי אמרה שהיא חייבת לנסות ולגלות את גורל הוריה ובני משפחתה. הגיע הזמן להיפרד מ "רוזיליה בולוק"
סבתא ארזה בתרמיל את מעט חפציה, בעיקר בגדים, עזבה את בודפשט וביחד עם חברה החליטו לחזור "הביתה". החברה היתה מסיגט – סיגט היתה בדרך לעיירה של סבתא – טרנווה ולכן הן נסעו יחד ברכבת לסיגט. בדרך, הרכבת נעצרה ע"י חיילים רוסים שעלו על הרכבת, עברו בקרון שם היתה סבתא וזרקו מהחלונות את כל הציוד שהיה בקרון. כשעברו לקרון השני סבתא ראתה דרך החלון את חבריהם של החיילים מחוץ לרכבת שאוספים את הציוד שנזרק מהקרונות. סבתא נשארה ממש בלי כלום לבד מהבגדים שעליה.
סבתא והחברה הגיעו לסיגט. בסיגט, סבתא רבקה פגשה את סבא משה ששוחרר כחצי שנה קודם לכן וחי במקום עם 2 חברים בתקוה שמישהוא מבני משפחתו יחזור. בני משפחתו לא חזרו אבל כלה הגיעה.
סבא משה וסבתא רבקה התארסו כעבור זמן. יש לנו תמונות שלהם מאותו זמן. סבתא היתה בת כ- 25 וסבא צעיר ממנה בכ- 3.5 שנים, בן כ-22. הם החליטו לנסוע יחד לעיירה של סבתא לטרנווה. המרחק קצר יחסית גם לאותם ימים בסה"כ כ – 30 ק"מ אבל היה עליהם לעבור את הגבול מרומניה לאוקראינה – שהיתה המדינה ששלטה בטרנווה.
בטרנווה נכונה להם אכזבה קשה. בית ההורים היה פתוח. חלונות ודלתות פתוחים והבית ריק לחלוטין. סבתא רבקה קיבלה הודעה ממישהוא על כך שאחותה קלרה החביאה במרתף – בתוך קופסה קטנה כסף וטבעת. סבתא חיפשה ואכן מצאה. הכסף היה ספוג במים שחדרו לקופסה והתפורר אבל הטבעת נשמרה. עוד מסרו לה שההורים השאירו מצעים, כלי מיטה, שמיכות וכריות אצל השכנים (גויים) אולם השכנים אמרו שאין בידיהם דבר מלבד כרית קטנה אחת. לא היה טעם להישאר במקום ולכן סבתא רבקה יחד עם סבא משה עזבו את טרנווה וחזרו לסיגט.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה