יום שני, 9 במאי 2011

משפחת אביו של סבי- סבא משה

סבא משה (סבא רבה שלי) נולד ב- קיץ 1923. זהו התאריך הנכון אף כי בחלק מהתעודות כתוב שנולד ב- 1919. הדבר הוא תוצאה של שינוי שנעשה בעת הבריחה והעליה לארץ כשהיה חשוב לסבא להציג עצמו כמבוגר יותר ולכן הוסיף לעצמו 4 שנים.
ההורים של סבא רבה משה: יעקב (על שמו סבא שלי נקרא) ואשתו (סבתא של סבא שלי)– אסתר מרים – על שמה נקראת מירי – דודתי, גרו בעיר סיגט, עיר שערב מלחמת העולם השניה חיו בה כאמור כ- 10,000 יהודים שהיו כ- 30% מכלל תושבי העיר. העיר סיגט היתה בירת האזור, אזור שהיו בו עיירות וכפרים יהודיים רבים. כיום האזור שייך לרומניה. השפות במקום היו בעיקר הונגרית והיהודים דברו בעיקר יידיש.
להורים של סבא משה – יעקב ואסתר מרים (ששם נעוריה היה מוסקל) היו 7 בנים ואחרי שבעת הבנים נולדו למשפחה תאומות – בנות. אחת מהתאומות נפטרה בקטנותה והאחות הקטנה שנותרה - בת הזקונים למשפחה עם 7 בנים - נקראה גיטלה. אבי המשפחה – סבא של סבא שלי – יעקב עבד בסנדלרות.
סבא משה ז"ל למד בסיגט מגיל 7 עד 11 בבית ספר יסודי אח"כ המשיך בבית ספר תיכון ומגיל 15 בערך עבר ללמוד בישיבה שהיתה בעיירה סמוכה – וישווה. העיירה היתה מרוחקת מסיגט כ- 60 ק"מ (דרום מזרח) ובה הייתה ישיבה חסידית מפורסמת שהשתייכה לחסידות ויז'ניץ, עם שושלת רבנים מפורסמת (הגר) – שושלת שמתפקדת גם בימינו ושכיום מרכזה בבני ברק. אבא למד בישיבה 5 שנים עד גיל 20 בערך.
יש ספר מענין שנכתב ע"י הסופר הידוע - אלי ויזל חתן פרס נובל. הספר הוא ספר זכרונות ילדות של אלי ויזל שהוא יליד סיגט –אלי ויזל צעיר מסבא בכ- 5 שנים ולמד גם הוא באותה ישיבה. סבא משה הכיר אותו בילדותו ובצעירותו ובשל כך השתדל מאד לקנות את הספר שנמצא כעת אצלנו. הספר נקרא "כל הנחלים הולכים אל הים"
בקיץ 1940 כשסבא משה היה בערך בן 17 עבר האזור לשלטון ההונגרי ששיתף פעולה עם הנאצים והחלו התנכלויות ליהודים. בשנת 1942 החלו השלטונות ההונגרים לגרש למחנות השמדה יהודים שלא היתה להם "אזרחות מסודרת". לרוב היהודים לא היתה אזרחות מסודרת בעיקר משום שהאזור עבר מידי פעם ממדינה למדינה ובכדי לקבל אזרחות היה על היהודים למלא אחר דרישות אזרחיות כמו למודים בבתי ספר בפיקוח ממשלתי, דרישות אותם סרבו למלא. עם המעבר לשלטון ההונגרי החלו לשלוח יהודים למחנות עבודה בכפיה.
המצב הוחמר כשהצבא הגרמני, תוך כדי לחימה בצבא הרוסי במזרח השתלט על הונגריה באמצע חודש מרץ 1944. אלי ויזל כותב בספרו כי למרות העובדה שהגרמנים באותה תקופה היו בעיצומה של השמדת יהודים, מאורגנת ושיטתית, יהודי סיגט, לא ידעו דבר על הנעשה.
אלי ויזל כותב "כולם הסכימו שהכיבוש הגרמני יהיה רע ליהודים אבל הדמיון שלנו לא הרחיק מעבר לכך. סוף סוף הצבא האדום (הרוסי) היה קרוב כל כך, רק מעבר להרים ... אף אדם בסיגט לא שיער שגורלנו כבר נחתם. בברלין גזרו עלינו מוות אבל אנחנו לא ידענו ... גורלו של הרייך השלישי (המשטר בגרמניה) כבר נחרץ והגרמנים עצמם ידעו זאת ... בעלות הברית עלו על חופי איטליה ... הצבא האדום המתקדם היה קרוב מאד ... ואף על פי כן לשילוחם של יהודי הונגריה למחנות ההשמדה ניתנה עדיפות על פני שיירות צבאיות. היטלר היה נחוש בדעתו לקיים את הבטחתו לעמו. עד היום האחרון, בנשקו האחרון, יכה ללא רחם את היהודים האחרונים ששרדו בממלכתו. ... יהודי סיגט לא ידעו על "הפתרון הסופי" בוושינגטון ידעו זאת גם בלונדון ... אבל אנחנו בעירנו הקטנה לא ידענו ... העולם החופשי לרבות מנהיגים יהודים באמריקה ובארץ ישראל ידעו מ- 1942 אבל אנחנו לא ידענו שום דבר. מדוע לא הזהירו אותנו ... אילו אמרו לנו מה קורה באושויץ רבים מיהודי סיגט היו בוחרים לרדת למחתרת וכך היו יכולים להינצל"
כשבועיים לאחר הגעתם של הגרמנים, ב- ט' ניסן תש"ד (2.4.1944) נשלח סבא משה למחנה עבודה בהיותו כבן 20 וחצי. הגרמנים השתמשו בעובדים יהודיים לעבודות המסוכנות וההכרחיות וסבא רבה שלי נלקח למחנה עבודה בו עסקו בסילוק ופינוי אזורים מפצצות שהוטלו תוך כדי המלחמה. העבודה היתה מסוכנת והתנאים היו קשים ביותר. רבים מתו מרעב, מקור, ממכות שקיבלו, רבים נורו או נשרפו חיים. סבא משה זכה ושרד.
סבא משה סיפר וכתב כי כשהצבא הרוסי היה ק"מ ספורים ממחנה העבודה, קבוצה של 22 בחורים והוא ביניהם ברחו והסתתרו בעלית גג אצל איכרים רומנים. הם נקלעו בין הצבאות והיתה סכנה לפגיעה משני הצדדים. היום הקשה ביותר "היום שלא אשכח אותו לעולם" (כך כותב סבא משה 50 שנה מאוחר יותר) היה ביום שהרוסים הגיעו למקום. הסכנה הגדולה הייתה מהרוסים שיכולים היו להתייחס לקבוצה כאל מסייעים לגרמנים ולהרגם בשל כך. תודה לאל סבא שרד. מכל המשפחה שרדו שלושת הבנים הגדולים – סבא משה ושני אחיו הגדולים ממנו – סבא משה היה בן 21 ושלושה חודשים כששוחרר ע"י הרוסים.
בניסן תש"ד - אפריל 1944, בעקבות כניסת הצבא הגרמני להונגריה, מיד לאחר לקיחתו של סבא למחנה עבודה הוקם בסיגט גטו אליו רוכזו שארית יהודי סיגט והסביבה. יהודי סיגט שנותרו "זכו" לעוד כ- 6 שבועות של חיים . יהודי סיגט הועברו למחנה ההשמדה אושויץ בארבעה משלוחים שבוצעו בין ה-16 ל-22 במאי 1944.
הוריו של סבא משה – יעקב ויג וסבתא שלי – אסתר מרים – הומתו באושויץ. (על פי רישומים שאביו של סבי הכין ושלח ל"יד ושם") סבתא – בכ"ז אייר תש"ד וסבא כמה חודשים אח"כ. (יש תעוד רשמי ומסודר המפרט משלוחים של יהודים מסיגט לאושויץ והתואם את התאריך שאבא משה כתב)
ברכבות שעברו דרך תחנת "קושיצה" ובתחנה, נרשמו נתונים על מספר הנוסעים והמקום ממנו הובאו.להלן פרוט המשלוחים מסיגט לאושויץ. ביום 16 במאי 3007 יהודים שהובאו מסיגטו מרמאציי / Sighetu Marma?iei.
ביום 18 במאי 3248 יהודים שהובאו מסיגטו מרמאציי / Sighetu Marma?iei.
ביום 20 במאי 3104 יהודים שהובאו מסיגטו מרמאציי / Sighetu Marma?iei.
ביום 22 במאי 3490 יהודים שהובאו מסיגטו מרמאציי / Sighetu Marma?iei.
המשפחה שלנו היתה כנראה במשלוח השני – ביום חמישי כ"ה אייר תש"ד (18.5.1944). הדבר תואם את תאריך המיתה הרשום שמצא סבי (אביו של אימי) אצל אביו ז"ל. סבא יעקב היה בן 50 במותו. וסבתא אסתר מרים הייתה בת 48.
שאר בני המשפחה שנספו הם:
אחים של אבא – שלום שהיה בן 19 במותו.(מתנאל שלום אחיין של סבי נקרא על שמו)
אלתר יאיר שהיה בן 17 במותו. (דודי יאיר נקרא על שמו)
ישראל שהיה בן 15 במותו.
שבתאי שהיה בן 13 במותו.
והאחות הקטנה גיטלה שהיתה בת 7 במותה.

סבא משה ז"ל – מסר ל"יד ושם" בדפי הנצחה פרטים גם על סבא שלו – סבא רבה של סבא שלי. שמו היה שלמה, נולד בשנת 1870 בעיירה סמוכה לסיגט (אפשה). מענין שבחיפוש אחר העיירה, תולדותיה וקורותיה מצאתי שהיו רבים בשם ויג באותה עיירה, בתפקידים שונים, גם מנכבדי הקהילה. מכיון שהשם ויג איננו שם נפוץ בדרך כלל ומופיע באותה עיירה בהרחבה, אין לי ספק שמדובר במוצא משפחתו של אבא, משה.
סבא משה ז"ל כותב בדף העדות כי סבא שלו – שלמה ויג גורש לאזור קמיניץ– פודולסק (אוקראינה) ושם הומת בשנת 1941 ב"בורות מוות" בהיותו בן 71.
כאמור- סבא משה – שוחרר ע"י הרוסים שכבשו את אזור מארמוראש. אולם המלחמה עדיין לא הסתיימה באזורים אחרים ונמשכה בהונגריה למשל (שם היתה סבתא רבה שלי רבקה) עוד כחצי שנה. סבא משה, חזר לבית ההורים כ-7 חודשים לאחר שנלקח למחנה עבודה, בתקוה למצוא מישהו מבני המשפחה אבל לא מצא במקום איש. זמן קצר כל כך עבר והעולם התהפך. הבית היה פתוח, ריק, לא היתה ידיעה על אף אחד מבני המשפחה לבד משמועות על גורלם המר של ההורים והילדים הצעירים ממנו.
סבא רבה שלי נשאר במקום בתקווה שמישהוא מבני המשפחה יחזור, התקווה נכזבה - אף אחד לא חזר. מאוחר יותר – נודע לסבא ששני אחיו הגדולים – גדעון הבכור וחיים זאב הבן השני ברחו לצד הרוסי וכנראה ניצלו, עובדה שהתבררה בהמשך כנכונה כשאחד האחים – חיים זאב אכן חזר לסיגט.
שני אחיו של סבא, גדעון הבכור וחיים זאב השני עלו לארץ. גדעון עלה מרוסיה ב – 1973, חי עם משפחתו בהוד השרון. היתה לו חנות נעליים. גדעון נפטר לפני שנים ספורות. לגדעון בן בארץ ששמו כשם הסבא, יעקב ויג. בנוסף יש לו בת ששמה כשם הסבתא מרים. מרים חיה בארה"ב.
האח השני, חיים זאב עלה לארץ עוד לפני גדעון. חיים חי בבני ברק. נפטר לפני כ – 10 שנים. לחיים 3 בנות אחת מהן (יענטה) נישאה לאדמו"ר וחיה בארה"ב. שתי הבנות האחרות בארץ. (אסתר-מרים וברכה)
נשוב לסבא, בסיום מלחמת העולם השניה. סבא – משה נשאר בסיגט, המלחמה באזורים אחרים עדיין לא הסתיימה ולכן המשיך להמתין לבני משפחה שאולי ישובו. סבא משה, סבא רבה שלי - גר עם 2 חברים שגם הם ניצלו וחזרו לסיגט. כעבור כחצי שנה הגיעה לסיגט אמה של סבי, סבתא רבה שלי – רבקה לאחר שחרורה, כשהיא בדרכה למקום מגורי משפחתה בטרנווה. סבתא רבקה הגיעה יחד עם חברה שלה שהיתה בת העיר סיגט. סבתא נשארה לזמן מסוים בסיגט בכדי להמשיך משם לעיירת הולדתה טרנווה. סבא וסבתא נפגשו והתארסו בסיגט כעבור זמן

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה