הורי סבא שלי – באו מאותו אזור, אזור שנקרא מארמוראש. באותם ימים ותקופות לא הייתה ניידות נרחבת כמו בתקופתנו ובדרך כלל המשפחות נשארו באותם אזורים לאורך שנים רבות ולכן גם הוריהם וסביהם היו מאותו אזור. האזור הוא אזור הררי – שההרים בו הם חלק מהרי הקרפטים שבמזרח אירופה. באזור יש יערות רבים מאד והתעשיה העיקרית בסביבה היתה תעשיה שקשורה בעץ. אזור מארמוראש היה שייך להונגריה עד סיום מלחמת העולם הראשונה. לאחר מלחמת העולם הראשונה בשנת 1921 ובעקבות נפילתה של הממלכה האוסטרית –הונגרית חולקה מארמוראש בין רומניה לצ'כסלובקיה. האזור של העיר סיגט – מקום לידתו של סבא רבה משה הועבר לרומניה והאזור של העיירה טרנווה מקום לידתה של סבתא רבה רבקה הועבר לצ'כסלובקיה. עם סיום מלחמת העולם השניה בשנת 1945 עבר החלק שהיה שייך לצ'כסלובקיה לידי אוקראינה שהיתה חלק מרוסיה.
בכל אזור מארמוראש היו כ- 160 ישובים שבהם היו קהילות יהודיות מפותחות ומאורגנות. האוכלוסיה היהודית מנתה קרוב ל-20% מכלל התושבים ואולם בסיגט שהיתה עיר מרכזית היו בשנת 1941 - ערב השואה כ-10,000 נפש שהיו כ - %30 מכלל תושבי העיר. רוב האוכלוסיה היהודית היתה חסידית, עניה ומסתפקת במועט.
השלטון הרומני ששלט באזור סיגט (מקומו של סבא משה) היה אנטישמי ובתחילת שנות ה – 40 החלו להציק, להכות ולפגוע ביהודים עוד לפני בואם של הגרמנים הנאצים. האזור של טרנווה (מקומה של סבתא רבקה) שהיה תחת השלטון הצ'כי היה נוח יותר ליהודים שחיו במקום.
בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה (בסביבות 1920) החלו לפעול באזור "הכשרות", תנועות ציוניות שונות במטרה להכשיר את הנוער לעבודת כפיים, חקלאות ועליה לארץ. בין התנועות הציוניות היתה גם "המזרחי" – ו"בני עקיבא". בהשפעת אירגונים אלו עלתה לארץ אלטה–זלטה אחותה הגדולה של סבתא רבקה (ברשותכם- בפרק זה אקרא לה סבתא רבקה ולא בתא רבה כנ"ל גם לסבא משה). אחות זו היתה גדולה מסבתא בכ- 15 שנה לפחות. סבתא מספרת על החתונה שעשו לאחות הגדולה – בבית הקטן בן 2 החדרים שבו גרו. את החדר שבו היתה החנות פינו ואת שלושת הילדים הקטנים – וסבתא ביניהם העלו לשכב בעליית הגג. סבתא רבקה זוכרת כיצד הציצו משם על החתונה.
אחות זו, אלטה-זלטה, ובעלה (שמואל דוד פרוימוביץ) עלו לארץ בשנת 1933, חיו בפתח תקוה, זכו לגדל 4 ילדים ואחרי כ-14 שנה בארץ, אלטה-זלטה נפטרה ממחלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה